לפני קצת יותר מחמש שנים, ב-22 בפברואר 2019, הוצבה גשושית חלל בלתי מאוישת במסלול סביב הירח. בשם בראשית ונבנה על ידי SpaceIL והתעשייה האווירית הישראלית, היא נועדה להיות החללית הפרטית הראשונה שתבצע נחיתה רכה. בין המטען של הגשושית היו טרדגרדים, ידועים ביכולתם לשרוד אפילו באקלים הקשים ביותר.
המשימה נקלע לצרות מההתחלה, עם כשל של מצלמות "גשש כוכבים" שנועדו לקבוע את כיוון החללית ובכך לשלוט נכון במנועיה. המגבלות התקציביות הטילו תכנון מצומצם, ובעוד שמרכז הפיקוד הצליח לעקוף כמה בעיות, העניינים הסתבכו עוד יותר ב-11 באפריל, יום הנחיתה.
בדרך לירח החללית נסעה במהירות גבוהה, והיה צורך להאט אותה עד כדי נחיתה רכה. לרוע המזל במהלך תמרון הבלימה כשל גירוסקופ, וחסם את המנוע הראשי. בגובה של 150 מטר, בראשית עדיין נע במהירות של 500 קמ"ש, הרבה יותר מדי מהר מכדי להיעצר בזמן. הפגיעה הייתה אלימה - הגשושית התנפצה, ושרידיה היו מפוזרים על פני מרחק של כמאה מטרים. אנו יודעים זאת מכיוון שהאתר צולם על ידי הלוויין LRO (Lunar Reconnaissance Orbiter) של נאס"א ב-22 באפריל.
בעלי חיים שיכולים לעמוד (כמעט) בכל דבר
אז מה קרה ל טרדיגרדים שנסעו על הגשושית? בהתחשב ביכולות המדהימות שלהם לשרוד במצבים שיהרגו כמעט כל חיה אחרת, האם הם יכלו לזהם את הירח? גרוע מכך, אולי הם יוכלו להתרבות ולהתיישב?
טרדיגרדים הם בעלי חיים מיקרוסקופיים שאורכם פחות ממילימטר. לכולם יש נוירונים, פתח פה בקצה חוטם נשלף, מעי המכיל מיקרוביוטה וארבעה זוגות של רגליים לא מפרקיות המסתיימות בציפורניים, ולרובן שתי עיניים. קטנים ככל שהם, הם חולקים אב קדמון משותף עם פרוקי רגליים כגון חרקים ועכבישניים.
רוב הטרדיגרדים חיים בסביבות מימיות, אך ניתן למצוא אותם בכל סביבה, אפילו עירונית. עמנואל דלאגוטה, חוקר במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי (CNRS), אוסף אותם בטחבים ובחזזיות של Jardin des Plantes בפריז. כדי להיות פעילים, להאכיל מאצות מיקרו כגון כלורלה, ולנוע, לגדול ולהתרבות, טארדיגרדים צריכים להיות מוקפים בסרט של מים. הם מתרבים מינית או א-מינית באמצעות פרתנוגנזה (מביצית לא מופרית) או אפילו הרמפרודיטיס, כאשר פרט (שיש לו גמטות זכריות ונקבות כאחד) מפרה את עצמו. לאחר בקעת הביצה, החיים הפעילים של טרדיגרד נמשכים בין 3 ל-30 חודשים. בסך הכל תוארו 1,265 מינים, כולל שני מאובנים.
טרדיגרדים מפורסמים בעמידותם לתנאים שאינם קיימים לא על כדור הארץ ולא על הירח. הם יכולים לכבות את חילוף החומרים שלהם על ידי איבוד של עד 95 אחוז ממי הגוף שלהם. מינים מסוימים מסנתזים סוכר, טרהלוז, זה פועל כחומר נגד קפיאהבעוד שאחרים מסנתזים חלבונים שחושבים שהם משלבים מרכיבים תאיים לרשת אמורפית "זכוכית" המציעה עמידות והגנה לכל תא.
במהלך התייבשות, הגוף של טרדיגרד יכול להתכווץ למחצית מגודלו הרגיל. הרגליים נעלמות, כשרק הטפרים עדיין נראים. מדינה זו, המכונה קריפטוביוזה, נמשך עד שהתנאים לחיים פעילים חוזרים להיות נוחים.
בהתאם למין הטרדיגרד, פרטים זקוקים ליותר או פחות זמן להתייבש ולא כל הדגימות מאותו מין מצליחות לחזור לחיים פעילים. מבוגרים מיובשים שורדים כמה דקות בטמפרטורות נמוכות כמו -272 מעלות צלזיוס או גבוהות כמו 150 מעלות צלזיוס, ובטווח הארוך, במינונים גבוהים של קרני גמא של 1,000 או 4,400 אפור (Gy). לשם השוואה, מינון של 10 Gy הוא קטלני לבני אדם, ו-40-50,000 Gy מעקר את כל סוגי החומר. עם זאת, לא משנה מה המינון, קרינה הורגת ביצים אטריות. יתרה מכך, ההגנה שמעניקה קריפטוביוזה אינה תמיד ברורה, כמו במקרה של מילנזיום טרדיגרדום, כאשר הקרינה משפיעה על בעלי חיים פעילים ומיובשים באותו אופן.
חיי הירח?
אז מה קרה לטרדיגרדים אחרי שהם התרסקו על הירח? האם מישהו מהם עדיין בר קיימא, קבור מתחת לירח רגולית, ה אבק שמשתנה בעומק מכמה מטרים לכמה עשרות מטרים?
קודם כל, הם צריכים לשרוד את ההשפעה. בדיקות מעבדה הראו כי דגימות קפואות של Hypsibius dujardini מינים שנסעו במהירות של 3,000 קילומטרים לשעה בוואקום נפגעו אנושות כאשר התנפצו לחול. עם זאת, הם שרדו פגיעות של 2,600 קילומטרים לשעה או פחות - וה"נחיתה הקשה" שלהם על הירח, למרות שלא הייתה רצויה, הייתה איטית בהרבה.
פני הירח אינם מוגנים מחלקיקי שמש וקרניים קוסמיות, במיוחד קרני גמא, אבל גם כאן, הטרדגרדות יוכלו להתנגד. למעשה, רוברט וימר-שוויינגרובר, פרופסור באוניברסיטת קיל בגרמניה, וצוותו הראו כי מינונים של קרני גמא הפוגעים במשטח הירח הם קבועים אך נמוכים בהשוואה למינונים שהוזכרו לעיל - חשיפה של 10 שנים לקרני גמא תתאים למינון כולל של כ-1 Gy.
לבסוף, הטרדיגרדים יצטרכו לעמוד במחסור במים וכן בטמפרטורות הנעות בין -170 ל-190 מעלות צלזיוס במהלך ליל הירח ו-100 עד 120 מעלות צלזיוס במהלך היום. יום או לילה ירח נמשכים זמן רב, קצת פחות מ-15 ימי כדור הארץ. הגשושית עצמה לא תוכננה לעמוד בקיצוניות כזו, וגם אם היא לא הייתה מתרסקת, היא הייתה מפסיקה כל פעילות לאחר מספר ימי כדור הארץ בלבד.
לרוע המזל של הטרדגרדים, הם לא יכולים להתגבר על המחסור במים נוזליים, חמצן ומיקרו-אצות - הם לעולם לא יוכלו להפעיל מחדש, ועוד פחות מכך להתרבות. התיישבותם בירח היא אפוא בלתי אפשרית. ובכל זאת, דגימות לא פעילות נמצאות על אדמת הירח ונוכחותן מעוררת שאלות אתיות, כמו מתיו משי, מציין אקולוג מאוניברסיטת אדינבורו. יתר על כן, בזמן שבו חיפוש בחלל ממריא לכל הכיוונים, זיהום של כוכבי לכת אחרים עלול לגרום לנו לאבד את ההזדמנות לזהות חיים מחוץ לכדור הארץ.
המחבר מודה לעמנואל דלאגוטה וסדריק הובאס ממוזיאון פריז ולרוברט ווימר-שוויינגרובר מאוניברסיטת קיל, על הקריאה הביקורתית של הטקסט ועצותיהם.
מאמר זה פורסם מחדש מתוך שיחה תחת רישיון Creative Commons. קרא את המאמר המקורי באנגלית כאן או כפי שפורסם במקור בצרפתית כאן.
תמונת אשראי: Schokraie E, Warnken U, Hotz-Wagenblatt A, Grohme MA, Hengherr S, et al. (2012), CC B
- הפצת תוכן ויחסי ציבור מופעל על ידי SEO. קבל הגברה היום.
- PlatoData.Network Vertical Generative Ai. העצים את עצמך. גישה כאן.
- PlatoAiStream. Web3 Intelligence. הידע מוגבר. גישה כאן.
- PlatoESG. פחמן, קלינטק, אנרגיה, סביבה, שמש, ניהול פסולת. גישה כאן.
- PlatoHealth. מודיעין ביוטכנולוגיה וניסויים קליניים. גישה כאן.
- מקור: https://singularityhub.com/2024/02/26/could-shipwrecked-tardigrades-have-colonized-the-moon/
